ים המלח, בגובה של 433 מטרים מתחת לפני הים, הוא המקום הנמוך ביותר בעולם, אתר ייחודי ונקודת ציון חשובה. ים המלח הוא גוף המים בעל העושר המינרלי הגדול ביותר, ומליחותו כה גבוהה שאינו מאפשר קיומם של חיים ימיים, ולכן קרוי גם ים המוות. ים המלח מפורסם בשל איכויות הציפה המסתוריות של המים שבו, המאפשרות לאנשים לצוף בקלות על פני המים, מבלי שיצטרכו לשחות.
בנוסף להיותו מפורסם בשל התועלת הרפואית הרבה של מימיו והרכב האדמה סביבו, ובשל מזג האוויר החמים בכל עונה, ים המלח טומן בחובו מסורת ומורשת ארוכת שנים. ים המלח מוזכר מספר רב של פעמים בתנ”ך, ולאורך השנים נקשר שמו במיסטיקה, ניסים ופליאה, ונדבקה בו חשיבות דתית עוד בימי המקרא.
ההקשר הנפוץ ביותר בו מצוין ים המלח הוא בתיאור גבולות מדינת ישראל. יחד עם זאת, הוא זכה לאזכורים בזכות עצמו גם כן. התנ”ך מכנה אותו במספר שמות, “ים המלח”, “ים הערבה” ו”ים המזרח”.
אז מה אומר התנ”ך על ים המלח? להלן נמנה כמה מההתייחסויות המפורסמות ביותר של התנ”ך לים המלח.
אשת לוט – נציב המלח
הסיפור המפורסם ביותר שבו נזכר ים המלח בתנ”ך הוא בסיפור המקראי על אשת לוט. במקרא, לוט הוא אחיינו של אברהם אבינו, שהתיישב בסדום, עיר המתוארת כעיר של רשע וחטא, שתושביה צרי עין ואין בהם כל טוב לב.
לוט שירש מדודו את מידת הכנסת האורחים, מחליט לקבל לביתו שני אורחים שעברו בעיר בדרכם. לוט לא ידע זאת, אולם שני האורחים הללו היו למעשה מלאכים שנשלחו על ידי אלוהים להשמיד את העיר סדום ואת סביבותיה.
כששמעו תושבי העיר שלוט מארח בביתו זרים, הקיפו את ביתו ותבעו בזעם שיוציא אותם מביתו ויסיר מהם את הגנתו. או אז חשפו המלאכים את טבעם האמיתי בפני לוט, והפצירו בו ובמשפחתו לברוח מהעיר ולנוס ממנה בטרם יביאו שמד וחורבן על העיר ועל תושביה. אולם, הם הזהירו את לוט ואת אשתו שאל להם להסב מבטם ולהביט לאחור על השמדת העיר.
לפי הסיפור המקראי, אשת לוט בחרה שלא לשעות לעצת המלאכים, וכשהסבה פניה לצפות בחורבן העיר, אלוהים הפך אותה לנציב מלח.
הר סדום, מחדר מלח סלעי, ממוקם בקצה הדרום-מזרחי של ים המלח. מדרונותיו מכוסים גבישי מלח שנראים כמו עמודים. לעתים קרובות מצביעים על עמודי מלח אלו ומכנים אותם “אשת לוט” בהתייחס לסיפור התנכי.
נבואת ים המלח המקראית
ים המלח נזכר בנבואת הנביא יחזקאל. ספר יחזקאל מתאר כיצד הנביא חוזה בזמן בעתיד שבו ים המלח יהפוך ממקווה מים מלוחים שאינם מקיימים חיים לאגם מים מתוקים רוחש בחיים ימיים. הוא מנבא “וְהָיָה כָל-נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר-יִשְׁרֹץ אֶל כָּל-אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם, יִחְיֶה, וְהָיָה הַדָּגָה, רַבָּה מְאֹד: כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה, וְיֵרָפְאוּ וָחָי–כֹּל אֲשֶׁר-יָבוֹא שָׁמָּה, הַנָּחַל… וְעַל-הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל-שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל-עֵץ-מַאֲכָל לֹא-יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא-יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר–כִּי מֵימָיו, מִן-הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים; והיו (וְהָיָה) פִרְיוֹ לְמַאֲכָל, וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה.”
הנביא זכריה גם הדהד את אותה הנבואה מאות שנים מאוחר יותר. הוא ניבא כי “מים חיים” יזרמו בעתיד היכן שהמים כיום מלוחים.
נבואות אלו לעתים קרובות מפורשות כך: לפי הסיפור התנכי, אזור ים המלח היה פעם פלך שוקק חיים ועשיר במים. רק אחרי שאלוהים המטיר אש וגופרית על סדום ועמורה הפך האזור לשממה מתה והים הפך לאגם מלח. אבל בימות המשיח, כשהאנושות תחזור בה מחטאיה, האזור יפרח שוב וישוב לתפארתו הקדומה.
מגילות ים המלח
אחת מהתגליות הארכיאולוגיות התנכיות המשמעותיות ביותר של העידן המודרני, ממצא שגיבש ונתן תימוכין רבים להבנתנו את ההיסטוריה המקראית של ים המלח, היה גילוי מגילות ים המלח.
מגילות ים המלח, הידועות גם בשם מגילות קומראן, הן כתבי יד תנכיים המתוארכים למאה השלישית לפנה”ס. הן התגלו לראשונה בשנת 1947 על ידי רועה בדואי בשם מוחמד א-דיב שגישש בתוך מערות קומראן, הממוקמות בגדה הצפונית של ים המלח. התגלית גרמה ליציאת משלחות חפירות ארכיאולוגיות בהיקפים נרחבים בתוך המערות, ולאחר מכן נמצאו פיסות קלף רבות אחרות.
היום, אוסף מגילות ים המלח נשמר בהיכל הספר, המבנה האיקוני במוזיאון ישראל.
מצדה
למרות שאינו סיפור תנכי, מבצר מצדה, הממוקם קילומטרים ספורים מים המלח, הוא אחד מהאתרים ההיסטוריים החשובים ביותר באזור.
בשנת 73 לספירה מרדו קנאים יהודים בכיבוש הרומאי של ממלכת יהודה. אחרי נפילת ירושלים, התבצרו הקנאים במבצר מצדה, ששימש בעבר את המלך הורדוס.
בתום שנתיים של מצור, הובסו לבסוף המורדים, וכיום המבצר הוא אתר מורשת מפורסם באזור ים המלח. עשרות אלפי תיירים מבקרים במבצר, החולש על פסגת רמה הררית, על מנת ללמוד על גבורתם של המורדים היהודים ולהרגיש מעט מן החוויה של ימי חייהם האחרונים, כשהמרו את פי האימפריה הרומית, מבוצרים בראש ההר ומוקפים בחיל המוצב הרומאי.
